<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין ס'</h1>
<h2>דף נה:</h2>
והמצוה הששים היא שהזהירנו מנקוב השם הגדול, יתעלה ממה שיאמרו הכופרים עלוי רב. וזה הוא הענין שיכנו אותו [מ"ק כ"ו., סנה' מ"ו., נ"ו—ז'. וש"נ] בברכת השם יתעלה. אמנם העונש לעובר על לאו זה הנה הוא מבואר בתורה שייסקל והוא אמרו יתעלה (ס"פ אמור) ונוקב שם י"י מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה. ואולם האזהרה הנה לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת בזה העון לבדו אבל באה אזהרה כוללת הענין הזה וזולתו והוא אמרו ית' (משפטי' כ"ב כ"ז) אלהים לא תקלל. ולשון מכילתא לפי שהוא אומר ונוקב שם י"י מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר אלהים לא תקלל. ובספרא (אמור פי"ט) אמרו על השם המיוחד במיתה ועל שאר הכנויים באזהרה. ובמכילתא (דרשב"י) גם כן אלהים לא תקלל ליתן לא תעשה על ברכת השם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין (נ"ג., נ"ה:—נ"ז., ס'., ס"ג.). ודע שהיות המין הזה מן האזהרות כולל שני דברים או שלשה אינו ממין לאו שבכללות. בשביל שהכתוב באר העונש בכל ענין וענין מהם וידענו בהכרח שכל ענין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה, כמו שבארנו בהקדמה ששמנו לזה המאמר [עמ' ר'—ר"ב]. ובעבור היות העיקר (הו' שם וש"נ) לא ענש אלא אם כן הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שביארנו בהקדמות. ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מן הענינים ההם שהוזהר ממנו אלא מן הלאו ההוא כמו שביארנו בשרש התשיעי (עמ' קס"ד—ו'). אמנם כשתקדם לנו הידיעה בהיותנו מוזהרים מן הדבר ההוא, וזה באמרו מי שעשה כך ייעשה בו כך, לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור או היתה באחד משני אלו, היתה בפרט או בכלל. ודע זה. והנה יבוא לך ממנו גם כן מצות רבות (על"ת כ"ו וש"נ).
